← חזרה

29/09/2026 - ספק/אמונה - אמת אובייקטיבית 2

ברשומה הקודמת בדבר הגעה לאמת אובייקטיבית הצגתי גישה שנקראת ריאליזם פליביליסטי.
ריאליזם - ההנחה שיש אמת אובייקטיבית, לא אתקוף אותה היום.
פליביליסטי - ההנחה שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים שהגענו אליה, ותמיד ייתכן שאנחנו טועים.
נתמקד בהנחה השנייה, אמרתי שזה מצב בני האדם על בסיס ההנחה (שעבורי היתה ברורה מאליה) שאין באדם מן האלוהי. אני ונמלה- מה ההבדל בנינו, אני כלום ושום דבר, יצור חי עם אגודלים ושפה. מאחוריה עומדת ההנחה שרק ישות טרנסצנדנטית, שעומדת מחוץ למערכת, יכולה לדעת אותה.
מהצד השני, אדם אשר הנחת היסוד שלו (או אולי הוא יגיד שזו ידיעתו[יובן בהמשך]) היא שיש באדם מן האלוהי(אימננטית: האלוהות נמצאת בתוכו, ולכן הוא לא צריך לצאת החוצה כדי לדעת) יוכל להסיק מכך שיש לו גישה לידיעה אובייקטיבית. ולכן יוכל אחרכ גם לטעון (מתוך הנחת יסוד זו, שאפשר לקרוא לה גם- אמונה) שהוא ״יודע״. לא חושב, או מאמין. ידיעה. ניתנת לאדם המאמין. והוא מאמין מתוך חוויה מסוימת שחווה. חוויה שאני חיפשתי בי ועד כה לא מצאתי, חווית האלוהות.
אף פעם לא הרגשתי שהאלוהים של היהודים נגע בי. וגם לא אללה או ישו. ועכשיו במחקרי את עולם הרוח וחוכמת המזרח, וגם בין היתר מחקר החומרים הפסיכדליים- יתכן והם גם מדברים על אותה החוויה, אותה הנגיעה האלוהית. אולי החוויה הזו היא שגורמת להבנה, להכרה, שיש בי מן האלוהי (וגם בנמלה), ושביכולתי להגיע לאמת אובייקטיבית.

נדמה שאני חווה קושי רב, ספק רב הוא שמונע ממני להמשיך לשחק את המשחק הזה, אך הנפש מושכת חזרה. 
נדמה שהאמונה ההתחלתית יכול והיא הדרך היחידה להגיע לידיעה האובייקטיבית. וזה נשמע סותר את עצמו אבל מה אני יעשה, זה מה שהחכמים אומרים.
נראה גם, שללא האמונה לא אמשיך לחקור את הנושא לעומקו, ופיתוח האמונה הוא ויתור גדול על הספק שבניתי וטיפחתי בשנים האחרונות.

סוג של פער כזו- מה שאני מתאר בתור נקודת המבט של האדם שעבר חוויה אלוהית (נקרא לו יוסי), היא תפיסה קוסמופסיכיסטית. אני חלק מהיקום, חלק מאלוהות אחת, שהיא בי. וזה מזכיר לי את העובדה שכמו שחומר יודע לפעול לפי חוק הטבע כך גם הנפש היא חלק מהנפש העליונה אשר אותה היא יודעת(או מסוגלת להכיר), בדיוק כמו שהאבן יודעת ליפול בדיוק לפי חוק הטבע. 
ומהצד השני- הספקן יגיד שהוא חלק ממערכת ולא מחוצה לה, לא טרנסצנדנטי, ולכן לא יכול להגיע לידיעה ודאית וסופית על המערכת שהוא חלק ממנה.
וזה מזכיר לי את מגבלות הלוגיקה ואת גדל.

לדעת משהו, לפי קאנט, פירושו שהתודעה מעבדת אותו. כל מה שמגיע אליך עובר דרך הצורות של התודעה: מרחב, זמן וסיבתיות. אין ידיעה שלא עוברת דרכן.
הבעיה של קאנט היא שבכל ידיעה יש יודע ויש דבר נודע, והתודעה של היודע מעבדת את הדבר בדרך. המסורות המזרחיות מסכימות שידיעה כזו, דרך מושגים, תמיד תיתן רק תופעות.
אבל הן טוענות שיש סוג אחר של ידיעה, ישירה ולא מושגית: פַּנְיָא בבודהיזם, גְ'נְיָאנָה באדוויטה. בה אין הפרדה בין היודע לנודע. באדוויטה אתה לא "רואה" את ברהמן, אתה הוא. וכשאין פער בין היודע לנודע, אין גם מה שיעבד את הדבר בדרך. בודהיזם קורא לזה לראות את הדברים כפי שהם באמת.